רגשות אשם הוריים: האם אני אשמה בעיכוב השפתי של הילד שלי?

במאמר זה

• קודם כל ולפני הכל . . . כדאי לשקול ייעוץ
• הצטרפות לקבוצת תמיכה להורים ולילדים

השאלות הטבעיות שאני שומעת מהורים אחרי שהם מגלים שלילד שלהם יש עיכוב שפתי הן למשל: ״מה יכולתי לעשות אחרת?״, ״האם אני אשמה?״, ״האם זה ישתפר אי פעם?״ המחשבות החוזרות האלו של רגשות אשם אימהיים הושמעו בפניי על ידי הורים לאורך השנים. לידיעתכם: האמא המושלמת פשוט לא קיימת.

במקום להתמקד בילדים, אני כותבת את הפוסט הזה בשבילכם.

כן, בשבילכם – אמא, אבא, סבתא, סבא, חברים, דודים ודודות: הרגשות שלכם חשובים. אם אתם באמת רוצים שהילד שלכם יפרח, קבלו את העובדה שהורים מרגישים, ושחררו את רגשות האשם. אתם חייבים להיות בסדר!

קודם כל ולפני הכל . . . כדאי לשקול ייעוץ

אני יודעת שזה נראה כמו עוד משימה להוסיף ללוח הזמנים העמוס והלחוץ שלכם, אבל תאמינו לי – זה חשוב.

אני מאמינה גדולה בטיפול ותמיד מציעה למשפחות להגיע יחד, אך גם בנפרד. התהליך שבו ילד עובר אבחון, מקבל הגדרה ומתחיל טיפול יכול להיות קשה לכולם – קשה להורים, קשה לבני משפחה אחרים וקשה לזוגיות. כולם עלולים להרגיש רע.

אני יודעת שזה אולי נשמע מוזר, אבל אתם תעברו גם תהליך של אבל. לא כולם עוברים את השלבים האלה לפי הסדר, וחלק מהאנשים עשויים לא לעבור את כל השלבים.

1. הכחשה ובידוד הם מנגנון הגנה נפוץ שמסנן את ההלם המיידי מהאובדן ומקהה את הרגשות שלנו. אנחנו חוסמים את המילים ומתחמקים מהעובדות. זהו השלב הראשון לאחר ההלם הראשוני.

2. כעס שמתחיל לצוף כאשר השפעות ההכחשה והבידוד מתחילות להתפוגג, והמציאות והכאב שלה עולים מחדש. אנחנו עדיין לא מוכנים. לא מוכנים לקבל את האבחנה או את ההשלכות שלה. הרגש העז מוסט מהגרעין הפגיע שלנו, ומתועל במקום זאת לכדי כעס.

הכעס עשוי להיות מופנה כלפי חפצים דוממים, זרים מוחלטים, חברים או בני משפחה. אתם עשויים אפילו להפנות את הכעס כלפי הילד שלכם, גם בלי להתכוון לכך.

3. מיקוח הוא התגובה הטבעית לתחושות של חוסר אונים ופגיעות, ולעתים קרובות מדובר בצורך להחזיר שליטה באמצעות שרשרת של משפטי ״אילו רק״, כגון:

• ״אילו רק היינו פונים לרופא מוקדם יותר״, או ״אילו רק היינו מקבלים חוות דעת שנייה מרופא אחר״.
• ״אילו רק היינו משתדלים להיות טובים יותר כלפיהם״.

4. דיכאון הוא שלב נפוץ, אך ייתכן שאפילו לא תשימו לב שאתם עוברים אותו. דברים שפעם אהבתם ונהניתם מהם כבר לא כל כך משנים. כל מה שהילד שלכם עושה עלול להעציב אתכם. החדשות הטובות הן שבעזרת ייעוץ מקצועי, סביר להניח שתעברו את השלב הזה מהר יותר מאשר ללא עזרה.

5. קבלה היא השלב האחרון של האבל, שלב שיש מי שאינם חווים כלל. אתם מבינים מול מה הילד שלכם מתמודד, ניגשים לזה ישירות ועושים את מה שנדרש כמשפחה כדי להוביל את הילד להצלחה.

מטפל או מטפלת מוסמכים יוכלו לעזור לכם לעבור את כל התחושות והרגשות האלה – כולל רגשות האשם.

הצטרפות לקבוצת תמיכה להורים ולילדים

אינני יודעת היכן אתם גרים, אך חשוב שתבקשו מקלינאית תקשורת או מרופא מידע על קבוצות תמיכה. ההשתתפות חשובה לילדכם, אך לא פחות מכך – גם לכם. ישנן קבוצות המיועדות למבוגרים בלבד, ואחרות שבהן ילדכם יוכל להשתתף ולפגוש ילדים שדומים לו.

קבוצה כזו נותנת לכם מקום לשוחח עם אחרים שנמצאים באותו המצב וחווים את אותם הרגשות. היא מעניקה גם לכם וגם לילד שלכם מקום להרגיש שייכים ולפרוק מבלי להרגיש חריגים או לא הגיוניים.

כשלמדתי באוניברסיטה, חבריי ואני הנחינו קבוצת תמיכה לאפזיה. זוהי הפרעה המתרחשת בעקבות שבץ מוחי חמור. היה לנו שבוע שבו רק המטופלים הגיעו כדי לשוחח על תחושותיהם ומחשבותיהם, אך קיימנו גם מפגש חודשי לבני המשפחה.

זה היה מדהים לראות את הצמיחה של המטופלים, וגם של בני המשפחה. בסיום המפגשים שלנו הם נראו מלאי תקווה.

לפעמים . . . תקווה היא כל מה שצריך!

אני מבטיחה שזה ישתפר. אתם תראו התקדמות, וגם ההישג הקטן ביותר הוא עדיין ניצחון. נסו להתמקד בטוב, כי בסופו של דבר הוא יגבר על הקושי!!