אפילפסיה והתפתחות השפה

אחת ההפרעות שנחקרו באופן נרחב היא אפילפסיה. מחקרים הראו שאפילפסיה אכן משפיעה על הדיבור והשפה, אך מידת ההשפעה משתנה בהתאם לסוג האפילפסיה, לחומרתה ולגורם לה.

כיצד אפילפסיה משפיעה על השפה?

כשאפילפסיה מתפתחת בגיל צעיר, ההתפתחות התקינה של המוח משתבשת וחורגת מהמסלול הרגיל. ילדים אלה יתקשו ללמוד ולשמר דיבור ושפה באופן שבו ילדים בהתפתחות תקינה מסוגלים ללמוד.

הדבר שכיח יותר באפילפסיה חלקית (מוקדית) שמקורה בהמיספרה השמאלית. ההמיספרה השמאלית של המוח אחראית על התפתחות השפה. כשמתעוררות בעיות באזורים אלה, נראה בדרך כלל קשיים בשפה הבעתית (שפה מדוברת) ובשפה הקולטת (מה שהילד מבין כשהוא מקשיב או קורא). במקרים רבים הילד ידבר פחות, ועשוי להיראות "שקט" יותר מהמקובל לגילו. עם הזמן ההפרעה עלולה להשפיע גם על הקריאה והכתיבה, משום שהילד מתקשה לפרק מילים לצלילים או לקרוא אותן בכתב.

https://www.youtube.com/watch?v=MBfJozL7qHM

מהי אפילפסיה?

צורות רבות של אפילפסיה כללית משפיעות באופן לא ספציפי על מגוון תפקודים, כולל תפקודי שפה. אך צורות אחרות של אפילפסיה גורמות לדפוסים מובהקים של הפרעה בשפה. אחת הבעיות שעלולות להופיע נקראת אפזיה. אפזיה היא הפרעה נרכשת של השפה או של עיבוד סמלי. כלומר, אדם שאובחן באפזיה מאבד את היכולת להבין דיבור או להתבטא בו. ישנם סוגים רבים של אפזיה, המוגדרים לפי סוג התפקוד שאבד. ההנחה היא שאדם שאובחן באפזיה תפקד מבחינה שפתית באופן תקין לפני תחילת המחלה. אף שאפזיה נפוצה בעיקר אצל מבוגרים שעברו שבץ, היא מופיעה גם אצל ילדים הסובלים מהתקפים.

חלק מהאנשים עם צורות חלקיות של אפילפסיה מדווחים על קשיים בהבנת שפה, אך תסמינים אלה מתויגים כמעט תמיד באופן שגוי. למשל, ילדים שנאמר עליהם שהם לא מבינים עלולים לקבל תיוג שגוי של הפרעת קשב, מתוך הנחה שהם פשוט לא מקשיבים ולכן לא מבינים.

ירידה בקשב או פגיעה בזיכרון הן בעיות נוספות שעלולות להתלוות לאבחנה של אפילפסיה. כך אפשר להבין מדוע ילדים עם התקפים קלים מאובחנים לעיתים קרובות באופן שגוי! המאפיינים האלה מתאימים לאבחנות רבות ושונות, ולכן חשוב לשוחח עם הרופא על כל קושי שאתם מבחינים בו.

סימנים להתקפים קלים

את הסימנים המובהקים של התקף בינוני או חמור אנחנו מכירים, כי בדרך כלל הם מלווים בפרכוסים. עם זאת, יש התקפים קלים ללא תסמינים בולטים. הם עשויים לכלול:

1. בלבול זמני
2. בהייה ממושכת
3. תנועות עוויתיות בלתי נשלטות של הידיים והרגליים
4. אובדן הכרה או מודעות
5. תסמינים קוגניטיביים או רגשיים, כגון פחד, חרדה או דז'ה וו

הרופאים מסווגים אפילפסיה כמוקדית או ככללית בהתאם לתסמינים ולחומרתם. התקפים מוקדיים נובעים מפעילות חשמלית חריגה באזור אחד במוח. התקפים מוקדיים יכולים להופיע עם אובדן הכרה או בלעדיו:

• התקפים מוקדיים עם פגיעה במודעות. התקפים אלה כרוכים בשינוי או באובדן של הכרה או מודעות. ייתכנו בהייה בחלל, היעדר תגובה רגילה לסביבה או תנועות חוזרות, כמו שפשוף ידיים, לעיסה, בליעה או הליכה במעגלים.
• התקפים מוקדיים ללא אובדן הכרה. התקפים אלה עשויים לשנות רגשות או את האופן שבו דברים נראים, מריחים, מרגישים, טועמים או נשמעים, אך ללא אובדן הכרה. הם עלולים לגרום גם לעוויתות לא רצוניות של חלק בגוף, כמו יד או רגל, ולתסמינים תחושתיים ספונטניים כמו עקצוץ, סחרחורת והבזקי אור.

תסמינים של התקפים מוקדיים עלולים להתבלבל עם הפרעות נוירולוגיות אחרות, כמו מיגרנה, נרקולפסיה או מחלה נפשית.

התקפים כלליים הם התקפים שנראה כי הם מערבים את כל אזורי המוח. סוגים שונים של התקפים כלליים כוללים:

• התקפי אבסנס (היעדרות). התקפי אבסנס, שנקראו בעבר "פטי מאל", שכיחים אצל ילדים ומתאפיינים בבהייה בחלל או בתנועות גוף עדינות, כמו מצמוץ או הקשת שפתיים. הם עשויים להופיע באשכולות (כמה התקפים בפרק זמן קצר) ולגרום לאובדן מודעות קצר.
• התקפים טוניים. התקפים טוניים גורמים להתקשות השרירים. בדרך כלל הם משפיעים על שרירי הגב, הידיים והרגליים, ועלולים לגרום לנפילה.
• התקפים אטוניים. התקפים אטוניים, הידועים גם כ"התקפי נפילה", גורמים לאובדן שליטה בשרירים, שעלול להוביל להתמוטטות או לנפילה פתאומית.
• התקפים קלוניים. התקפים קלוניים מאופיינים בתנועות שרירים עוויתיות חוזרות או קצביות. בדרך כלל הם משפיעים על הצוואר, הפנים והידיים.
• התקפים מיוקלוניים. התקפים מיוקלוניים מופיעים בדרך כלל כקפיצות או עוויתות פתאומיות וקצרות של הידיים והרגליים.
• התקפים טוניים-קלוניים. התקפים טוניים-קלוניים, שנקראו בעבר "גראנד מאל", הם הסוג הדרמטי ביותר של התקף אפילפטי, ועלולים לגרום לאובדן הכרה פתאומי, להתקשות ולרעד של הגוף, ולעיתים לאובדן שליטה על שלפוחית השתן או לנשיכת הלשון.

אם ילדכם מראה אחד מהתסמינים שתוארו לעיל, חשוב שנוירולוג יבדוק אותו כדי לקבוע אם מדובר בהתקפים. אם יאובחנו התקפים, נמצא שאפשר לטפל בהם באמצעות תרופות או שינויים בתזונה.