הקורונה היא לא תחרות, ואתן לא נכשלות כאימהות

אהיה כנה ואספר לכם שברגע שזה התחיל, הסתכלתי על כל האימהות שמפרסמות לוחות זמנים צבעוניים לפעוטות שלהן, ומיד חשבתי: אלוהים. אני מהסוג של הורים שלעולם לא יעמדו בלוח זמנים כזה, כי אני אוהבת ספונטניות ולחיות את הרגע. אני גם מהסוג של הורים שחרדים מאוד לוודא שהילדים שלהם מתפתחים כראוי מבחינה קוגניטיבית.

לחץ?

אני לא בטוחה של מי היה הרעיון להעמיס את כל הלחץ הזה על ההורים, אבל וואו, כמה שזה מבאס. אני מדברת עם חברות אימהות שמרגישות שברוב הימים הן פשוט נכשלות. הן רואות ילדים שנהנים מכל הפעילויות הצבעוניות והכיפיות, ארוחות ערב משפחתיות, שעת סיפור ונשיקות לילה טוב עם ילדים שהולכים לישון כבר בבקשה הראשונה. ואז ההורים מתכרבלים על הספה ומתחברים מחדש, כי אין משחקי ספורט בטלוויזיה שיגנבו את תשומת הלב.

אבל אפשר להיות כנים לרגע? איפשהו בין התמונות המבוימות והיפות לבין הממים של „מוסרת את הילד שלי” נמצאת האמת. כולנו בזה ביחד. ❤️

זה בו זמנית קל יותר וקשה יותר ממה שכולנו חשבנו. לרובנו יש ניצחונות קטנים וכישלונות גדולים בכל שעה ושעה. לרובנו יש ילד או שניים ש„קולטים את זה”, ולפחות אחד שמסרב לשחק לפי הכללים.

לרובנו יש רגעים של חיבור ויחד שלעולם לא נשכח, לצד רגעים של כעס שהיינו רוצים למחוק. רובנו הורים טובים יותר ממה שאי פעם חשבנו שאפשר בערך חצי מהזמן, ובחצי השני תוהים איך שעה אחת מול המסך הפכה כל כך מהר לשלוש.

ועכשיו בואו נוסיף לכל זה גם עבודה מהבית. איך מספיקים הכול? האם אנחנו משקיעים מספיק זמן ואנרגיה בתחום הזה או אחר? אה, נכון – צריך גם לנקות את הבית ולהכין ארוחות וחטיפים למשפחה.

אנחנו אימהות

אני לא יודעת מה איתכן, אבל יש בקרים שאני מתעוררת עם מטרות קצרות טווח כאלה:

כאימהות, כל בוקר אנחנו עוטות את הפנים השמחות, את החזות הרגועה, את הגישה של „אני יכולה”, למרות שאנחנו חרדות מאוד ולא בטוחות. אנחנו מפיקות את המיטב מהמצב ובאמת נהנות מהרגעים, אבל גם דואגות לעבודה ולכסף, לבית הספר ולעתיד, ומלהטטות בין משפחה לעבודה מהבית. אנחנו לא בטוחות איך לנווט את הפרק הבא, או איך החודשים האלה עלולים לשנות את חיינו לתמיד. האם הילדים שלנו ייבהלו בכל פעם שמישהו ישתעל או יתעטש לידם? האם אנחנו ניבהל בכל פעם שזה יקרה לנו?

אנחנו רוצות לרצות להאט ולעשות שינויים, אבל די אהבנו את החיים הקלים והממהרים שנראים עכשיו כל כך רחוקים. התחושה שאנחנו לא מספיקות, שלעולם לא נהיה מספיק, שוב מרימה את ראשה המכוער כשאנחנו מסתכלות על כל ההצעות החינמיות המדהימות שאנחנו לא מנצלות, ועל שיעורי הבית הבינוניים שהושלמו רק בחלקם. וכמה שאנחנו מתגעגעות לכפר שלנו – למעגל התמיכה. בדיוק התרגלנו לתת להם למלא את החסר, ופתאום הם נעלמו.

הכול בסדר

מה שאני רוצה שתזכרו זה שהכול בסדר. אם הילד שלכם בילה היום יותר זמן מסך מהרגיל, זה לא יזיק לו. לכולנו יש ימים כאלה. אם אתם צריכים דקה, או שעה, או אפילו יום – גם זה בסדר. אני יודעת שאני צריכה. אני צריכה להתאמן 45 דקות ביום ולקבל זמן לעצמי כדי להיות אמא טובה. אני סבלנית, אכפתית ומבינה יותר כשיש לי את הזמן הזה. אל תרגישו אשמים בגלל זה!

https://www.instagram.com/p/B-7H5U1D4w-

לא כולנו צריכים להרגיש אותו דבר כדי להיות הורים טובים. הקורונה היא לא תחרות על מי הכי אוהבת אימהות או את ילדיה. זה לא מרוץ על מי הכי מאורגנת ופרודוקטיבית, או על מי ההורה הכי מגניב ורגוע. זו לא תחרות על מי מחנכת הכי טוב או מי מסוגלת לזרוק הכול מהחלון בלי רגשות אשם.

אז תפסיקו להשוות, תפסיקו להלקות את עצמכם, תפסיקו לדאוג, ותתחילו לטפוח לעצמכם על השכם על כך שאתם צולחים את הלא נודע בחן ועם קצת יותר מדי שוקולד. הילדים שלכם רואים אתכם מתפתחים, מתעלים ואוהבים באומץ – כמה הם ברי מזל? אני רוצה שתתחילו לשמוח בניצחונות הקטנים, ולעשות יותר ממה שמשמח אתכם בהורות.