פודקאסט Turn Autism Around: אפליקציית Speech Blubs לילדים עם אוטיזם
הפודקאסט נוצר ופורסם על ידי מרי ברברה.
מאת Robert McKenzie•Jan 19, 2022•18 דק׳
הפודקאסט נוצר ופורסם על ידי מרי ברברה.
https://www.youtube.com/watch?v=deCYNB3o12U
מרי: אתם מאזינים לפרק מספר 102 של הפודקאסט Turn Autism Around, ואני המנחה שלכם, ד"ר מרי ברברה. היום יש לי בשבילכם נושא שונה מאוד. אורח שלנו הוא אחד המייסדים של אפליקציה שמשמשת ילדים עם אוטיזם. שמו מיטיה מבסר והוא מסלובניה. הוא אב לארבעה בנים, בעל, ואחד המייסדים של חברה בשם Blub Blub Inc. המוצרים שלהם, Speech Blubs ו-Reading Blubs, הושקו ב-2017, וכבר עזרו ליותר משלושה מיליון ילדים עם עיכוב בדיבור ואוטיזם, וגם עם מצבים כמו תסמונת דאון. אז היום נדבר על האפליקציה, וגם על למידה באמצעות מודלינג בווידאו, זמן מסך, קשב משותף, היפרלקסיה, וכמובן – איך לפתח דיבור בעזרת האפליקציה Speech Blubs. אז בואו נעבור לראיון המרתק עם מיטיה מבסר.
מרי: תודה רבה שהצטרפת אלינו היום, מיטיה.
מיטיה: תודה שהזמנת אותי.
מרי: ספר בבקשה למאזינים שלנו קצת על עצמך, כדי שנפתח את התוכנית. בדרך כלל אני מתחילה בשאלה איך נקלעת לעולם האוטיזם, אבל אתה לא באמת מעולם האוטיזם. אז ספר לנו קצת על עצמך ואיך הגעת לעסק של פיתוח אפליקציות.
מיטיה: בטח. אז אני כאן בסלובניה, אנחנו בסגר. הכול מתחיל כשהייתי ילד קטן והיו לי בעיות דיבור. אני חושב שבגיל ארבע אף אחד לא באמת הבין מה אני אומר. אז הלכתי לקלינאות תקשורת, ותיקנו את רוב הדברים. כנראה תשמעי מה לא תיקנו.
מרי: אין לי מושג. נשמע לי מצוין.
מיטיה: טוב, תודה. אבל שגיאת היגוי אחת נשארה איתי כנראה עד גיל 16. קלינאות התקשורת הצילה אותי, כי בגיל ההתבגרות ילדים יכולים להיות מרושעים. כשתיקנתי את זה, זה היה טוב מאוד לביטחון העצמי שלי ולהתפתחות שלי כאדם. אחר כך התחלתי לעבוד בתחום האינטרנט, כמעצב חוויית משתמש – זו הייתה הקריירה שלי במשך 15 שנה. עבדנו עם הרבה מאוד סטארט-אפים, והבנתי שהיה נחמד להקים סטארט-אפ שקשור למה שעניין אותי באותה תקופה. התעניינתי מאוד בפסיכולוגיה, גם בפסיכולוגיה של ילדים, כי היו לי אז שני ילדים.
ההתחלה של אפליקציית Speech Blubs
מיטיה: היום יש לי ארבעה, הרבה השתנה, ויש לנו גם הרבה יותר משתמשים מאשר כשהיו לי שני ילדים. בעיקרון, פגשתי בחור שהיה אז בן 20. אני הייתי בן 33, והוא העביר סדנה. היה רעיון: מה אם נעזור באמצעות אפליקציה לילדים עם קשיי דיבור, בלי משהו ספציפי. הרעיון היה להזיז משהו בעזרת הקול – אפליקציה שנשלטת בקול, כך שאם משמיעים צליל, מתרחשת אנימציה או משהו כזה.
מיטיה: אז הבחור הזה בא אליי ואמר: נו, זקן, תוכל לעזור לי לחשוב על הפרויקט? ואמרתי: בטח, בוא נעשה מחקר. לא היה לי שום ניסיון בקלינאות תקשורת. היה לי ניסיון עם קלינאית תקשורת כילד, אבל זה לא באמת נחשב. כך שלא היינו בטוחים בידע שלנו – האם בכלל להיכנס לתחום של קלינאות תקשורת? אז קודם נפגשנו עם קלינאיות תקשורת בסלובניה, ואחר כך נסענו לארצות הברית. הראינו את אב הטיפוס הקטן שלנו להרבה קלינאיות תקשורת בקליפורניה. היינו בטוחים שבעולם האמריקאי הגדול, בעמק הסיליקון, יש המון טכנולוגיה. אבל המטפלות, כמו אמריקאים בדרך כלל, אמרו "זה מדהים, זה נהדר", ובכל זאת אמרו שזמן מסך וקלינאות תקשורת לא ממש הולכים יד ביד.
מיטיה: אז תהינו אם זה יעבוד או לא. חזרנו, ובסוף החלטנו לעשות את זה בכל מקרה, למרות שבהתחלה זה לא נראה כמו עסק טוב. הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות את זה – שנעשה משהו טוב לאנושות ולילדים, כי יש כל כך הרבה סטארט-אפים שרק מגלגלים כסף, ולעזור לילדים הרגיש כמו הדבר הנכון. אז המשכנו, והרעיון הראשון עם האנימציות התפרק, כי לא היו אנימטורים באזור – כולם עבדו בסטארט-אפ הלוהט החדש בעיר. ואז עלה לנו רעיון: מה אם פשוט נצלם ילדים? משהו טבעי לגמרי. נצלם ילדים, וילדים אחרים יחזרו אחרי הילדים שבסרטון.
מיטיה: אז הלכנו לאולפן, וזה סיפור מעניין מאוד. היו שם קלינאית תקשורת וילדים מול המצלמה, ועשינו כמה תרגילים בסיסיים מאוד – אני לא בטוח איך זה נקרא, תרגילים אוראליים-מוטוריים. משהו שאנחנו עושים כל הזמן, ויש שאומרים שזה לא יוצר צלילי דיבור. בכל אופן, היינו באולפן, והיה תרגיל פשוט מאוד לילד מול המצלמה: לחקות דג, בסדר?
מרי: ופשוט פותחים וסוגרים את הפה.
מיטיה: פשוט פותחים וסוגרים. תכננו לקרוא לתרגיל הזה "דג". אז היינו באולפן, וזה היה הסרטון הראשון שצילמנו אי פעם. היינו שם אני ויירניי, המנכ"ל והשותף המייסד שלנו, הורים ומטפלות. הסתכלנו על הסרטון, ואז יירניי מסתכל עליי ואומר: תסתכל מסביב, תסתכל מסביב. כולם עושים את זה.
מיטיה: כולם באולפן חיקו את הדג. זה היה מצחיק נורא. הבנו: טוב, גילינו משהו. משהו שלא הכרנו – זה נקרא מודלינג בווידאו. לא עשינו את זה בכוונה, אבל זה עבד.
מרי: ומשם זה המריא. וזה היה רק לפני כמה שנים – ב-2017 השקתם את Speech Blubs.
מיטיה: נכון, השקנו את Speech Blubs ב-2017. גרסה בסלובנית השקנו ב-2015, רק כדי לבדוק אותה עם הורים.
מרי: זה רק בשתי שפות?
מיטיה: לא, בעצם כבר אין גרסה בסלובנית. הלכנו אחרי השוק – לא יכולנו להישאר בסלובניה. תדמייני, זו מדינה עם שני מיליון תושבים. אני חושב שהיו לנו 150 קלינאיות תקשורת רשומות.
מיטיה: זה אפילו לא שוק. אז התחברנו למפיק אמריקאי שצילם סרטונים באמריקה עם ילדים אמריקאים. בדקנו את הילדים עם קלינאיות תקשורת שונות – אני חושב שכל סרטון נבדק על ידי שלוש קלינאיות. משם שחררנו את הגרסה האמריקאית. ואז קיבלנו תלונות מהורים בבריטניה שהמילים באפליקציה הן לא אנגלית תקנית. אז עשינו גרסה בריטית, ואחר כך ספרדית, פורטוגזית וצרפתית. היום כל השפות האלה נמצאות בתוך האפליקציה, כך שילד יכול ללמוד גם שפה שנייה.
מודלינג בווידאו ו-Speech Blubs
מרי: וואו. אז הסתכלתי על האפליקציה, ואני יודעת שיש לכם עד עכשיו שלושה מיליון משתמשים, נכון? בעיקרון, יש ילדים אמיתיים שמשמיעים צלילים, כמו קולות של חיות – בואו נשמיע קול של קוף – ואז קופץ קוף מונפש, הילד בסרטון משמיע קול של קוף, והילד שמשתמש באפליקציה אמור לעשות זאת גם. ויש פסים שזזים בזמן שעושים את זה. זה די מורכב, ובאותו זמן פשוט – שילוב של מורכבות ופשטות. אבל הזכרת מודלינג בווידאו, ואני יודעת שעשיתי עליו וידאו-בלוג, נקשר אליו בהערות לפרק. אני יודעת שזו אסטרטגיה מבוססת ראיות. תוכל להסביר בקצרה למאזינים שלנו מהו מודלינג בווידאו?
מיטיה: בחיים האמיתיים, אם רוצים ללמוד דיבור או שפה, או בעצם כל דבר – כישורים חברתיים, מה שלא יהיה – צריך להיחשף לאנשים אחרים, לצפות בהם, להתבונן בפנים שלהם. ילדים על הרצף האוטיסטי פחות מתעניינים בפנים. אז מה שעשינו באפליקציה הוא משהו טבעי מאוד. מודלינג הוא טכניקה מבוססת מחקר שנשענת על מדעי המוח של נוירוני המראה. כשמתבוננים באנשים אחרים, המוח שלנו בעצם עושה את מה שהמוח שלהם עושה.
מרי: אז זה כמו השתקפות במראה. כשמסתכלים במראה, נוירוני המראה פועלים, לא רק כשאומרים משהו.
מיטיה: כן, כן, לא רק זה. אם אני פותח עכשיו את הפה, במוח שלי יש אזור מסוים שגרם לי לפתוח את הפה. וכשאת רק מתבוננת בזה, אותו אזור מופעל גם במוח שלך. כך שגם אם אני רק מתבונן בך מהנהנת או עושה משהו, המוח שלי עושה את אותו הדבר כמו המוח שלך. זה מה שהוכח לגבי האופן שבו אנחנו לומדים – אנחנו מתבוננים. במקרה שלנו, האפליקציה מלאה בסרטונים של ילדים, וגם אם ילד לא מחקה, גם אם הוא רק צופה בילדים שמלמדים באפליקציה, זה עובד. ואיך אנחנו יודעים את זה? היה מקור מוטיבציה גדול בהתחלה, לפחות בשבילי ובשביל חברי צוות אחרים.
מיטיה: זו הייתה המטפלת שלנו באותה תקופה. המטפלת שעבדנו איתה הרבה עבדה עם ילדים על הרצף האוטיסטי ועם ילדים עם תסמונת דאון. היה ילד עם תסמונת דאון וגם מאפיינים מסוימים של הרצף, כביכול. בכל טיפול הוא הרכיב משקפיים, ותוך 30 שניות זרק אותם ולא שיתף פעולה עם המטפלת. ואז הציגו לו את האפליקציה הזו.
מיטיה: הוא היה ילד מקסים, אני חושב בן חמש או שש, בלי דיבור בכלל. כשהציגו לו את האייפד – וילדים עם תסמונת דאון הם חמודים במיוחד – הוא התחיל לחבק את האייפד. האייפד ואפליקציית Speech Blubs שבתוכו היו המפתח בשבילו. הוא ואמא שלו עשו את זה 20 דקות בכל יום. ואני זוכר שאחרי שישה חודשים הוא הגיע למשרד – הוא היה מגיע מדי פעם – ובפעם הראשונה הוא הסתכל עליי.
מיטיה: והתחיל לתקשר במחוות. בחודש הראשון הוא אפילו לא השתתף, רק צפה בילדים באפליקציה. אבל אז הוא פשוט פרח, וזה היה מרגש לראות.
מרי: כן. הזכרת קודם שילדים עם אוטיזם נוטים לא להסתכל על פנים. לאחרונה הקלטתי פרק, אני חושבת שמספר 93, שנקשר אליו גם בהערות לפרק. הוא עוסק בעבודתו של ד"ר עמי קלין מאוניברסיטת אמורי, חוקר אוטיזם מפורסם מאוד שפרסם לאחרונה מחקרים חדשים. הוא חקר הרבה מעקב אחר תנועות עיניים אצל ילדים עם אוטיזם, ילדים בהתפתחות תקינה ותאומים, זהים ולא זהים. מה שהוא מצא הוא שתינוקות ופעוטות שבהמשך מאובחנים באוטיזם באמת מתמקדים, כמו שאמרת, לא בפנים של אנשים, לא באינטראקציה החברתית ולא ברמזים הלא-מילוליים. למשל, הוא מראה סרטון של שני פעוטות שמשחקים בעגלה בגודל ילד עם דלת שנפתחת ונסגרת. אצל פעוטות בהתפתחות תקינה, המבט הולך ל"מריבה" בין שני הילדים: אני רוצה שהדלת תהיה פתוחה. אני רוצה שהדלת תהיה סגורה. פתוחה. סגורה. ואילו ילדים שאובחנו בהמשך באוטיזם פשוט התמקדו בדלת שנפתחת ונסגרת, וכך החמיצו את כל האינטראקציה החברתית.
הגישה של Speech Blubs לזמן מסך
מרי: וד"ר קלין אמר: אם בתוך חמש דקות הם מפספסים אלף אינטראקציות חברתיות – קשר עין של שבריר שנייה, הבעת כעס, התנגדות – אז אם הם נחשפים להרבה זמן מסך, במיוחד כזה שמציג תוכן חברתי, אבל מתמקדים בדברים הלא נכונים, זו באמת יכולה להיות בעיה. לפני שנים עשיתי גם וידאו-בלוג בשם "זמן מסך ולמה לא הייתי מוותרת עליו לגמרי". ואמרת קודם שחלק מקלינאיות התקשורת אומרות שרוצים להתרחק מזמן מסך. גם בתקופת הסגר העולמי של הקורונה אנשים אמרו: אנחנו רוצים להתרחק מהמסכים. אבל אי אפשר להתרחק מזמן מסך – צריך להשתמש בזמן מסך חכם. ואתה מדבר על זמן מסך חכם. אז במה השימוש באפליקציה שלכם שונה מהושבת ילדים מול טלוויזיה או אייפד ארבע שעות ביום?
מיטיה: בדיוק צפיתי בסרט תיעודי שאמר שבממוצע ילדים בגיל הגן צופים במסכים ארבע עד שש שעות ביום, ובארצות הברית המצב הכי גרוע – ממוצע של שש שעות. זה מוגזם. אפשר לראות בזמן מסך כמו בכל דבר אחר בסביבה שגורם לשחרור דופמין. עכשיו ליל כל הקדושים, אז ילדים יאכלו יותר מדי סוכר. אם נותנים לילדים לאכול סוכר כל יום, יש סיכוי גבוה שיסבלו מהשמנה. וזה אותו דבר עם זמן מסך: אם משתמשים בו נכון, הוא לא יזיק. אם משתמשים בו יותר מדי, יש בעיה. וזה לא רק ילדים, גם מבוגרים – המבוגרים הם הבעיה הגדולה. לפעמים, במקום לשחק עם הילדים שלי, אני משחק במשחקי וידאו או גולל באינסטגרם.
מיטיה: ובמצב כזה ילדים לא מקבלים מספיק אינטראקציה פנים מול פנים. עכשיו אני מגיע לתשובה לשאלה שלך. אם רוצים שילד יפתח דיבור, כישורים חברתיים וכישורים חשובים אחרים, הוא צריך זמן פנים מול פנים – אינטראקציה עם ההורים, עם בני גילו וכן הלאה. הוא צריך לראות אנשים בלי מסכות ולהתמקד בהם. כשהתחלנו, בחנו את כל אפליקציות הילדים הפופולריות. היום אני חושב שאנחנו האפליקציה התשיעית באזור הילדים של App Store בארצות הברית, ובכל האפליקציות האחרות רואים אנימציות יפות. כמעצב חוויית משתמש, אני יודע איך לגרום למישהו להשתמש במשהו, ואיך לגרום לו לחזור אליו שוב ושוב ושוב.
מיטיה: ויש לנו מצב שבו הורים דבוקים למסך, והילדים כמובן לומדים מהדוגמה שלהם. ויש ילדים שאין להם מה לעשות, אז הם עושים את אותו הדבר. אני חושב שזמן מסך חכם מתחיל בהגבלת הזמן מול המסכים. הוא מתחיל בכך שההורה מתפקד כהורה. היה מחקר על זה: לימדו ילדים כל מיני דברים באמצעות סרטונים, והם למדו קצת – 50 אחוז ממה שהיו לומדים אילו ראו את הדבר במציאות. אבל הדבר המעניין הוא שכאשר הורה היה נוכח והסביר להם מה הם רואים, הלמידה השתפרה מאוד. לא כמו חוויה מהחיים האמיתיים, כמובן, אבל הרבה הרבה יותר טוב. ידוע שהרבה סרטים מצוירים יכולים להיות זמן מסך טוב – לא כולם, אבל רבים בנויים כך שילדים באמת לומדים מהם. אבל אם ההורה שם ומסביר, זה הרבה יותר טוב. אפשר אחר כך לצייר את מה שראיתם בסרט וכן הלאה.
איך לתרגל קשב משותף
מרי: וגם ההורים יכולים, למשל בדוגמת הדג – להזיז את הפה קדימה ואחורה כמו דג שעושה בועות, או להשמיע את קול הקוף. אפשר לשתף את הילד באפליקציה: הנה, הילד משמיע קול של קוף. תסתכל, אמא משמיעה קול של קוף. וזה בונה עוד עיקרון מרכזי שמשותף לאפליקציה שלכם ולקורסים המקוונים שלי: החשיבות של קשב משותף ושל שיתוף ברגעים – גם בזמן מסך, ברגעים של משהו מצחיק, או ברגעי אינטראקציה דיבורית חיה, כמו להרים בננה כי הילד רוצה בננה ולומר "בננה, בננה, בננה", ואז לתת לו אותה. התהליך הזה של צימוד גירויים – כשהסתכלתי על האפליקציה שלכם והכרתי אותך קצת יותר, הבנתי כמה עקרונות יסוד משותפים לשנינו בעבודה שלנו כדי לעזור לילדים. ולדעתי קשב משותף הוא עניין עצום.
מיטיה: כן, בהחלט, אני מסכים. מה שעשינו מיוחד הוא שלא הכנסנו הרבה אנימציה. שמנו ילדים אמיתיים במרכז, והשתמשנו בדברים אחרים כדי לשמור על העניין של הילד. אנחנו יכולים לבדוק בנתוני השימוש איך ילדים מתנהגים, ויש משתמשים שעושים את זה שוב ושוב ושוב. אפשר לקרוא לזה התנהגות חזרתית, שמוכרת כל כך באוטיזם. אבל אני חושב שזמן מסך חכם קורה כשההורה מעורב – וזה הדבר הכי חשוב, כמו בכל טיפול או גידול רגיל. אם הילד לבד שש שעות וצופה במה שהוא רוצה בטלוויזיה וביוטיוב, אנחנו לא יודעים מה יקרה, אבל כנראה הוא לא יפתח כישורים חברתיים. יש אפילו אזכורים בספרות לכך שילדים שצופים יותר מדי בטלוויזיה מפתחים התנהגויות הדומות לרצף האוטיסטי. כמובן שכן.
מיטיה: ילדים שלא משחקים עם ילדים אחרים בחוץ וצופים לבד ביוטיוב – ברור שלא יפתחו את הכישורים החברתיים הרגילים. ברור שיהיו להם קשיים בדיבור, בשפה ובכל השאר, בדיוק כמו שאם היו אוכלים ממתקים כל הזמן, הם היו סובלים מהשמנה. זה מה שקורה. בני אדם יכולים להסתגל לכל מצב, ואם המצב הוא צפייה בסרטים מצוירים, הגוף והמוח שלנו יתחווטו מחדש למצב הזה, כדי שנהיה צופי טלוויזיה טובים יותר – פסיביים יותר, אולי. כן.
השגת שליטה בחיקוי קולי
מרי: כן. אחד הדברים שאני מתמקדת בהם הוא היכולת של ההורה או איש המקצוע להשיג מה שאנחנו קוראים לו "שליטה אקואית" – שהילד יוכל לחזור אחרינו. וגם ילדים בהתפתחות תקינה לא תמיד מסוגלים לחזור באופן ספונטני, אפילו בגיל 15 או 18 חודשים. אצל רבים זה עוד לא התפתח, ואצל ילדים עם אוטיזם זה נפוץ למדי שחלקם נשארים ללא דיבור ולא רוכשים את היכולות האלה. אז בקורסים המקוונים שלי אנחנו עובדים קשה על בניית תגובות חיקוי – חיקוי עם חפצים, חיקוי אוראלי-מוטורי, להזיז את הפנים אם אפשר. אבל אני לא תומכת גדולה בנגיעה בפנים של ילדים או בניסיון לעשות זאת.
מרי: דבר אחד אני תמיד אומרת: אי אפשר להוציא מילים מהפה של ילדים, גם אם הם מסוגלים לומר "בננה". אי אפשר לגרום לילד לומר "בננה". גם אם יש לנו מה שנקרא "שליטה" – ונשים בהערות לפרק את הפרקים והסרטונים שיצרתי על שליטה אקואית. אבל אחת הדרכים הטובות ביותר להשיג את השליטה הזו היא פשוט חזרה, צימוד גירויים ומודלינג בווידאו – להיכנס בדלת האחורית, להפוך את זה לכיף ולמושך, עם מערכת חיזוקים מובנית, ואני בטוחה שכמפתח אפליקציות אתה מומחה אמיתי במערכות חיזוקים. יש מומחי הורות שאומרים שהם לא מאמינים באיומים, בעונשים או בשוחד, ואני מסכימה עם כל זה.
מרי: אבל הם גם אומרים שהם לא מאמינים בתגמולים או בחיזוקים, וכל העולם פועל – בין אם מאמינים בזה ובין אם לא – לפי עקרונות החיזוק החיובי. זה כמו לומר שאתם לא מאמינים בכוח המשיכה.
מיטיה: זה הבסיס של כל הפסיכולוגיה שהתפתחה במאות האחרונות. זה מדע ההתנהגות. אין מה להוסיף.
היפרלקסיה ו-Reading Blubs
מרי: זה כמו כוח המשיכה – מחזקים התנהגות, והיא מתגברת. אז כן. בוא נעבור רגע לנושא שלדעתי חשוב מאוד. יש לכם סרטונים נהדרים באפליקציה, ונשמע שעשיתם עבודה מצוינת בהרחבה לחמש שפות. האפליקציה החדשה שלכם נקראת Reading Blubs, והיא עוסקת באוריינות מוקדמת ובכישורי טרום קריאה. עשיתי עבודה על היפרלקסיה עם הבן שלי, לוקאס, שהיה היפרלקטי כשהיה קטן – זו היכולת לקרוא או לזהות אותיות לפני שבאמת מדברים. כנראה מדובר בחלק במוח שבאוטיזם מקבל גירוי יתר מדברים כמו אותיות ומספרים. והרבה פעמים הורים, כולל אני, נתפסים לרעיון: זו היפרלקסיה, זה לא אוטיזם. אבל בעצם זה גם וגם – לא שכל ילד עם היפרלקסיה הוא עם אוטיזם, כי אני כן חושבת שילדים עם מנת משכל גבוהה מאוד עשויים להיות מוקדמים במיוחד בקריאה וכדומה.
מרי: אבל כשהסתכלתי בקצרה על Reading Blubs, ראיתי שאתם לא מתמקדים קודם כול בזיהוי אותיות, אלא יותר בהאזנה לסיפורים ובהבנה – ולדעתי זה הרבה יותר חשוב, במיוחד לפעוטות ולילדים בגיל הגן, ולא בהקשר של היפרלקסיה.
מיטיה: כן. שוב, עשינו מחקר, דיברנו עם הורים, מורים, מטפלות, עם כולם. ושמנו לב למגמה מעניינת שהיא די ברורה: הורים לא קוראים עם הילדים שלהם כל יום. הם אמורים לקרוא, אבל לא קוראים. יש הורים עייפים כי הם עובדים בשתי עבודות. יש אבות מרובעים לגמרי, שאין להם את הדמיון לשחק באמת עם הילדים ולהפוך את הספר לכיף. שמנו לב גם שיש בשוק אפליקציות שמנסות ללמד קריאה בגיל שש-שבע, כשבאמת מגיע הזמן לקרוא. אבל לפני כן, בגיל הגן, זה בעיקר זמן של סיפורים. כמובן שאפשר לשחק עם שמות של אותיות, ואולי עדיף שלא. אבל הדבר הכי חשוב הוא שהם ישמעו מספיק סיפורים. אז השתמשנו באותו עיקרון: יש ילד שמקריא, ומנסה לעשות את מה שהורה מושלם היה עושה בזמן סיפור לפני השינה.
מיטיה: הורה מושלם היה מקריא לילד בהתלהבות רבה, שואל שאלות אחר כך, נותן לילד לגעת בדברים בספר. אז זו בעצם הקריאה: ילד מקריא לכם סיפור, ואתם מקדמים את הדמויות הראשיות בלחיצה עליהן. יש לנו שם, למשל, אלפקה, ואפשר לגזוז לה את הצמר. זה כמו ספר דפדוף, שעבר דיגיטציה בצורה טובה מאוד. יש לנו תוצאות טובות מאוד – ילדים עוקבים אחרי הסיפורים כל הזמן. ואחרי הסיפור, אותו ילד חוזר למסך ושואל: מה היה השם של האלפקה? באיזה צבע היו האופניים? דברים כאלה. וצריך ללחוץ על כפתורים כדי לענות על שאלה שנשאלה על ידי אדם אמיתי.
זמן מסך חכם
מיטיה: אז שוב, אנחנו מנסים ליצור זמן מסך חכם למשתמשים שלנו. זה זמין באותו מינוי – אם אתם מנויים על Speech Blubs, אתם מקבלים את זה בחינם, וגם אם אתם מנויים על Reading Blubs. כך שלקוח אחד יכול להשתמש ב-Speech Blubs עם ילד בן שנה, שנתיים או שלוש, ואולי ב-Reading Blubs עם ילד בן שנתיים וחצי. ראיתי ילדים בני שנתיים וחצי שמשתמשים בה בהצלחה, אבל היא מיועדת בעיקר לגילאי שלוש עד חמש. זה בהתפתחות תקינה; אם לא, כנראה בגיל מאוחר יותר, תלוי בנסיבות.
מרי: ושוב, אני בטוחה שגם ב-Reading Blubs עדיף, ואף נדרש, שהורה יהיה שם וישגיח, כדי שזה לא יהפוך לגלילה חזרה כדי לגזוז את הלאמה, ושוב לגזוז את הלאמה – כי שם ילדים עם אוטיזם עלולים להיתקע בחזרתיות. פיתחתי תוכנית ספרים בקורסים המקוונים שלי, וחלק ממנה הוא שההורים הולכים לספרייה פעם בשבוע, לוקחים חמישה, שבעה או עשרה ספרים חדשים ומחזירים את הישנים, וקוראים ספרים פשוטים מאוד ושואלים שאלות פשוטות מאוד. בסגר של הקורונה ספריות רבות נסגרו, אז מישהו המליץ על אפליקציה אחרת בשם EPIC, שיש בה מלאי שלם של ספרים. ושוב, ככל שיש לנו יותר משאבים שבעזרתם נוכל לקרוא לילדים שלנו בעצמנו, טוב יותר. נרשמנו לאפליקציית EPIC, כי זה נהדר גם לבן שלי, בן 24 עם אוטיזם קשה – לבחור ספרים פשוטים מאוד, לעבור עליהם, לשאול אותו שאלות ולמלא את הימים שלנו.
מרי: ולהורים רבים בעולם, למלא את הימים, במיוחד עם ילד עם אוטיזם, זה אתגר גדול במיוחד. כולנו מנסים כמיטב יכולתנו. אני חושבת שאפליקציות כמו שלכם, Speech Blubs ו-Reading Blubs, הן הזדמנות מצוינת להוסיף עוד כלים לארגז הכלים שלנו. אני אפילו ממליצה מאוד להורים לצלם סרטונים בעצמם. אבל הבעיה היא: כמה סרטונים תוכלו כבר לצלם? לכם יש חברת הפקה שלמה, אתם מוסיפים תוכן כל הזמן, ויש ילדים שונים, כך שאין את החזרתיות של לצפות באמא שרה "ראש, כתפיים, ברכיים ואצבעות" עשר פעמים ברצף. ככל שהילדים שלנו גמישים יותר, ככל שיש יותר גיוון, יותר סיפורים חדשים ודרכים חדשות לעשות דברים...
מרי: ...כך הכלים האלה יועילו יותר. בדיוק. טוב, מעולה. אני באמת חושבת שכיסינו כאן הרבה. אני יודעת שאוכל לתת קישור שותפים: MaryBarbera.com/blubs. B-L-U-B-S. שם מגניב ושונה. כך תוכלו לבדוק את Speech Blubs ו-Reading Blubs. זה אותו מינוי, רק כמה דולרים בחודש. אפשר לבחור מינוי שנתי או חודשי, ואפשר להתחיל בתקופת ניסיון חינמית – תמיד טוב לבדוק, כי ייתכן שזה לא מתאים לילד שלכם.
מיטיה: יש דבר אחד באפליקציה שלנו שהוא חינמי לגמרי, לפני חומת התשלום, כביכול. זה שאלון סינון. מזינים את פרטי הילד ואת תאריך הלידה, ומקבלים את כל אבני הדרך – לא רק דיבור, שפה וקריאה, אלא גם שימוש חברתי בשפה, משחק ושמיעה. כל אבני הדרך. אני חושב שבחודש טוב אנחנו מסננים כ-150,000 ילדים. ומה שאני רואה עכשיו בכל העולם הוא שאם יש לכם ילד בן שנתיים, תחכו לא מעט זמן עד שקלינאית תקשורת תאבחן אותו, ו...
חלופה נהדרת בזמן ההמתנה לקלינאית תקשורת
מרי: ותחכו גם לרופא התפתחותי, ותחכו לטיפול. אתה צודק לגמרי. אחת החברות שלנו הצטרפה לקורס הפעוטות שלי כשהילד שלה היה בן 20 חודשים, בלי אבחנה ובלי טיפולים. היא גרה בבריטניה, ואמרה שרשימת ההמתנה לקלינאית תקשורת הייתה 18 חודשים – רק להערכה של דיבור ושפה. רשימות ההמתנה נוראיות, ולכן אני כותבת את הספר השני שלי, Turn Autism Around, שהוא בעצם מדריך פעולה להורים בזמן שהם מחכים לאבחנה או לטיפול, כי כמו ששנינו יודעים ומאמינים, הורים יכולים לחולל שינוי עצום. אז השתמשו באפליקציות כמו שלכם ולמדו עוד, ואם אתם אנשי מקצוע שמאזינים לנו – העצימו את ההורים ללמוד עוד.
מרי: ושיהיו להם כלים לשתף את הילד – זה פשוט דבר נהדר. את הכול – שאלון הסינון החינמי, תקופת הניסיון והמינוי – תוכלו למצוא ב-MaryBarbera.com/blubs. תוכלו גם לעיין בהערות לפרק ובכל המשאבים שהזכרנו. אני אוהבת לסיים את הפרקים כך: אחת המטרות של הפודקאסט שלי היא שהורים ואנשי מקצוע יהיו פחות לחוצים ויחיו חיים מאושרים יותר. אז כאבא לארבעה, מפתח אפליקציות ובעל – יש לך טיפים לטיפול עצמי או להתמודדות עם לחץ, משהו שאתה עושה כל יום או כשיש לך זמן כדי להפחית לחץ?
מיטיה: היו לי עכשיו שלושה ימים לחוצים, לא יצאתי מהבית שלושה ימים. בדרך כלל, גם בסגר, אני פשוט יוצא לטבע – לבד, אבל בדרך כלל לא לבד, עם הילדים. כן, לחץ הוא בעיה גדולה. אני חושב שאנחנו פשוט צריכים לצפות פחות במסכים ולראות יותר טבע. לא להעלים את המסכים, אלא לצמצם, בדיוק כמו שצריך לצמצם את מספר הפעמים שאנחנו ניגשים למקרר. הכול עניין של איזון. כן, הכול עניין של איזון.
מרי: כן, כן. אני אוהבת את הרעיון לצאת לטבע, ואני יודעת שגם אצלי זה מפחית לחץ. אז תודה רבה, מיטיה. היה תענוג להכיר אותך טוב יותר, ואני מצפה לראות אתכם צומחים ולהיות חלק מהמאמץ האמיתי לעזור לילדים עם קשיי דיבור, עם אוטיזם, ולכל מי שמתקשה בדיבור. תודה רבה על הזמן שלך היום, ושיהיה לך יום טוב.
מיטיה: תודה.
על הכותב/ת