איך לעבד ולהכיל את האבחון של ילדכם
לרוב, אני מסבירה להורים שלא מדובר רק בלקות שפה ודיבור, אלא ייתכן שישנם גורמים נוספים המקשים על הילד ללמוד באופן טיפוסי, כמו הפרעת קשב וריכוז או...
מאת Stacie Bennett•Feb 6, 2022•3 דק׳
לרוב, אני מסבירה להורים שלא מדובר רק בלקות שפה ודיבור, אלא ייתכן שישנם גורמים נוספים המקשים על הילד ללמוד באופן טיפוסי, כמו הפרעת קשב וריכוז או אוטיזם.
איך מתמודדים עם כל הרגשות שמציפים אתכם כשהילד שלכם מקבל אבחנה? מה נורמלי ומה לא? האם התחושות האלו יעברו אי פעם?
מניסיוני המקצועי
לאחרונה הופנתה אליי תלמידה לצורך פיתוח מיומנויות חברתיות. היא למדה בחינוך הרגיל והצליחה מאוד בלימודים, אך קיבלה טיפול בשפה ודיבור בחטיבת הביניים מכיוון שהתקשתה ליצור קשרים חברתיים.
כשפגשתי את התלמידה הזו לראשונה, היה ברור מאוד שצריך לאבחן אותה עם אוטיזם; עם זאת, ההורים גילו התנגדות רבה לקבלת אבחנה.
לרוע המזל, ברגע שתלמיד מגיע לתיכון, הקריטריונים לקבלת שירותי שפה ודיבור הופכים לקפדניים בהרבה. בנוסף לרמת הביצוע במבחנים מתוקננים, בוחנים גם את ההישגים הלימודיים. התלמידה הזו לא עמדה בקריטריונים במבדקים, ובנוסף קיבלה מאיות בכל המקצועות (שחלקם היו קורסים מתקדמים).
המשמעות הייתה שהיא אינה זכאית לשירותי שפה ודיבור.
הפניתי אותה למסגרת פרטית של קלינאות תקשורת כדי שתלמד כיצד לווסת את רגשותיה ולתקשר עם בני גילה. לאחר סיום הפגישה, הרגשתי נורא שלא יכולתי לעזור לה. ההורים נראו סרבניים מאוד לגבי קבלת העזרה שהיא נזקקה לה וסירבו לפנות לאבחון, אפילו לנוכח כל ההערות והתיעוד שלי לגבי התנהגותה. היה ברור שהם נמצאים בהכחשה לגבי מה שעובר על בתם.
הלוואי שיכולתי לספר לכם שלסיפור הזה יש סוף טוב, אבל אין לו. ממש לפני חג המולד, אביה של התלמידה נפטר בפתאומיות. היא לא החסירה אפילו יום לימודים אחד, פשוט כי לא רצתה לפספס מטלות.
היא לא הייתה מסוגלת לתעדף או לנהל את רגשותיה בצורה יעילה, והחמיצה את הלוויה של אביה. אילו הייתה בטיפול, מטפלת הייתה יכולה לעזור לה לעבד את הדברים ולהתמודד איתם בצורה מיטיבה.
למה זה קורה?
למרבה הצער, זו לא הפעם הראשונה שאני רואה הורים או אפוטרופוסים שמסרבים לאבחון או למבדקים כי הם חוששים מהתוצאות שיביאו איתם. אם אתם מזדהים עם התחושה הזו, הנה כמה נקודות למחשבה:
- האם האבחון יכול לעזור לילדכם בטווח הארוך?
- האם ניתן לשנות את מערך התמיכה או להפסיק אותו בהמשך אם לא יהיה בו צורך?
- ממה בעצם אתם חוששים באבחון?
- איזה סוג של תמיכה יכול לעזור לכם לעבד את המידע?
כשאני מרגישה שהורים מתנגדים להצעה שלי, אני נותנת להם 48 שעות לעכל את המידע ואז מתקשרת לבדוק מה שלומם. זו כמות גדולה של מידע לקבל בבת אחת, והאפשרות לעכל את הדברים בהדרגה מאפשרת לחשוב עליהם בצורה צלולה יותר.
כמו בכל מצב, כשהרגשות סוערים ומוצפים, לא תמיד אפשר לחשוב בבהירות.
זה טבעי ולגיטימי לחלוטין לבקש מידע נוסף או אפילו לפנות לחוות דעת שנייה. הורים רבים הגיעו אליי לקבלת חוות דעת נוספת, או לקחו את תוצאות המבדקים שלי למישהו אחר כדי לבדוק אם הוא ממליץ על אותו הטיפול. זה בסדר גמור ומומלץ לעשות זאת!
בהתאם להרגשתכם, אני בדרך כלל ממליצה להורים לפנות להדרכה או ייעוץ. קבלת אבחנה עלולה להרגיש כמו אכזבה. הבאתם לעולם את הילד המושלם הזה, גידלתם וטיפחתם אותו – איך יכול להיות שמשהו אצלו לא כשורה?! שיחה עם איש מקצוע יכולה לעזור לכם לעבד את הרגשות הללו ולהתמודד איתם, כדי שהם לא ישפיעו לרעה על הילד.
אם טיפול רגשי פחות מתאים לכם, אני ממליצה לחפש קבוצות תמיכה. יש מגוון רחב של קבוצות – מפגשים פנים אל פנים, קבוצות מקוונות, קבוצות לאימהות בלבד או לאבות בלבד. זו הזדמנות לשוחח עם הורים אחרים שעוברים בדיוק את מה שאתם חווים... או אולי אפילו משהו מורכב יותר.
הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שאתם לא אשמים. דברים כאלה קורים, וזה לא בשליטתנו! בעזרת הטיפול הנכון והתאמת טיפול תרופתי במידת הצורך, הילד שלכם עדיין יכול להצליח בגדול! האם ייקח לו קצת יותר זמן להגיד את המילה הראשונה? אולי. האם הוא יצטרך תוכנית חינוכית יחידנית (תח"י/תל"א)? ייתכן. כל עוד הילדים מקבלים את העזרה הדרושה להם, אתם עושים עבודה נהדרת!
החזיקו מעמד והמשיכו לעשות למענם!
על הכותב/ת